מהי שיטת ההוראה המומלצת? הדילמה שכל מורה מתמודד עמה
מהי שיטת ההוראה המומלצת? הדילמה שכל מורה מתמודד עמה
ישנן מגוון של פרקטיקות ההוראה בהן עושים המורים שימוש כדי לקדם את הלמידה ולהקנות ידע, כישורים, גישות ומאפיינים אישיותיים ללומדים. היום ברור לכולם שמיומנויות ההוראה של מורים מקצועיים צריכות לעבור מהידע של המקצוע למומחיות בפדגוגיה כדי לטפח בצורה אפקטיבית את הלמידה היצירתית ואת גישת החדשנות בלומדים.
מלבד פדגוגיות חדשניות מורים צריכים גם ליישם אסטרטגיות ניהול כיתתיות יצירתיות (למשל, ניהול כיתה במהלך עבודה קבוצתית או הערכת עמיתים), ולהשתמש בטכנולוגיות מידע עבור למידה יצירתית.
על מנת שמורים יצליחו להרחיב את רפרטואר ההוראה שלהם, להעמיק ולהתמקצע, לא מספיק רק להכיר את דרכי ההוראה השונות, עליהם ללמוד את הפרקטיקה הרלוונטית, לתכנן את מהלכי השיעור, להתנסות בהם ולקבל עליהם משוב על בסיס דוגמאות אותנטיות של תוצרי תלמידים, תצפיות הדדיות של מורים וייצוגים נוספים. כמו כן, נדרשת פעילות מערכתית תומכת המאפשרת פיתוח מקצועי מעודכן של מורים, ומנהיגות בית-ספרית שתוביל את התהליך בבית-הספר.
במקום להמליץ על שיטת הוראה מסוימת, רצוי להקנות למורים ידע מגוון ולעודד אותם להעריך את השפעת שיטות ההוראה שלהם על תלמידיהם, ולברר מהם צורכיהם והעדפותיהם בכל הקשור לשיטות הוראה (ג' ,האטי. 2017).
מהו אופי ההוראה המועדף עלינו? להלן כמה דילמות רווחות הנוגעות לאופייה של ההוראה:
1.הוראה ישירה לעומת הוראה עקיפה: חסידי ההוראה הישירה טוענים, שאין תחליף להוראה המבוססת על הרצאה של מורה בקיא ומיומן, וכי הלומד אינו צריך לגלות הכול בכוחות עצמו. חסידי ההוראה העקיפה סבורים, שההוראה היעילה ביותר היא זו שממזערת את האמירה של המורה כדי ליצור תנאים ללמידה עצמאית.
2.הוראה אחידה לעומת הוראה מותאמת: המצדדים בהוראה אחידה סבורים, שחשוב שכל הלומדים יקבלו את אותם דברים באותו אופן ולא צריך להגזים בחשיבותה של הוראה אישית מותאמת. חסידי ההוראה המותאמת טוענים, שלבני אדם צרכים רגשיים ואופני חשיבה ולמידה ייחודיים, ולפיכך, הוראה אחידה היא בלתי אפקטיבית.
3.חשיבות שיטת ההוראה לנוכח חשיבות התוכן: חסידי השיטה טוענים, שתלמידים מושפעים בעיקר מהשיטה שבה נלמדים התכנים ולא ישירות מן התכנים. ולכן, השאלה המכרעת היא "איך" מלמדים ולא "מה" מלמדים. חסידי התכנים טוענים, שהתכנים מכילים תוכן שאינו ניתן לעיצוב על-ידי שיטת ההוראה. לפיכך, הבחירה החשובה והמכרעת בחינוך היא בתכנים (מה מלמדים) ולא בשיטת הוראתם.
ישנן כמובן דילמות חינוכיות כלליות נוספות, למשל, הערכה מסכמת לעומת הערכה מעצבת, דגש על התוצר לעומת דגש על התהליך, הקניית ידע לעומת טיפוח החשיבה ועוד.
אז כיצד מכריעים בין גישת הוראה אחת לאחרת?
ההוראה היא פעילות בעלת בסיס אידיאולוגי, המבוססת על השקפת עולם, על העדפות ונטיות לב, ולכן קשה להכריע בין גישות שונות להוראה בצורה חותכת. כל נימוק לטובת אחת מהגישות יכול לגרור נימוקים לטובת הגישה המנוגדת. ולכן אין טעם לשאול מהי שיטת ההוראה הטובה ביותר. ייתכן בהחלט ששיטה אחת טובה יותר לתלמיד הזה מאשר לתלמיד אחר, לתוכן הזה יותר מאשר לתוכן אחר, ולמורה אחד על פני מורה אחר. מה שחשוב הוא כיצד פרקטיקת ההוראה משפיעה על התלמידים (ג' ,האטי. 2017).
בכל מקרה חשוב לזכור, שפיתוח מקצועי של בעלי תפקידים בנושא דרכים וגישות בהוראה כרוך באתגרים רבים: שינוי או אימוץ של פרקטיקות ודרכי הוראה חדשות, חשיבה מחודשת על אופן העבודה, על מערכי השיעור ועל הערכת התלמידים, והקדשת זמן להכנה וללמידה בצוות. לשינויים השלכה גם על התלמידים, שגם מהם נדרש להסתגל, והם מצדם יכולים לגלות התנגדות לשינוי ולהעדיף דרכי הוראה-הערכה מסורתיות ומוכרות.
מקורות לעיון נוסף
הרפז, י' (2000). דילמות חינוכיות, בתוך: הוראה ולמידה בקהילת חשיבה: בדרך לבית-ספר חושב, (18)18 ,מכון ברנקו וייס, עמ' 55-6.
האטי, ג' (2017). למידה נראית למורים. מכון ברנקו וייס, עמ' 118 - 133.
משרד החינוך(2015) . נתיבים להוראה משמעותית: מניפת מודלים יישומיים להוראה משמעותית.